מילות פרידה | עומר גיל מרעננה מרכז

לשים את הלב על השולחן

בסוף היום ההפוך, הפעילות האחרונה לפני הפרידה בכייפת בשנה שעברה, ירדתי ללוות את החניכות שלי לשער. אחת החניכות, נעמה, אמרה לי: "עומר, אני לא באה מחר, אז תודה על כל השנה. היית מדריך ממש טוב." וחיבקה אותי בפעם הראשונה. חיבקתי אותה בחזרה ואמרתי לה ביי. ואחרי שהיא הסתובבה והתקדמה טיפה ברחתי הצידה וירדה לי דמעה. ניצן חזרה כדי לספר לי משהו מצחיק שהיא שכחה ותוך כדי שהיא מדברת היא ראתה את הסיטואציה. "אתה בוכה?" היא שאלה אותי בהפתעה.

מקיץ 2022, אני יושב עם גיא ברק, חניך שלי בד' לשיחה, יושבים על אבן, מסתכלים על סחנין ומשחקים ביד עם מקלות. לא משנה מה ניסיתי לעשות, בכל המקיץ והכייפת, לא הצלחתי להעביר אותו את התהליך שרציתי. את מה שיסכם את התהליך שעברנו השנה. ושוב, בפעולת סיכום, הוא קילל את שאר החניכים והייתי צריך להוציא אותו לשיחה. הוא לא זרם איתי ורק צעק דברים ציניים. אז עברתי לדבר איתו שיחת חולין. על סדרות טלוויזיה או משהו. פתאום הוא זורק לי: "כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות כמו סתיו, להיות הרכז של מחנה נווה זמר. רק שאני אדאג שנהיה גדולים כמו הצופים. אני רוצה שאיך שמתייחסים אליי פה, ככה יתייחסו לכולם".

דצמבר 2022, פעולת שם שלישית לחוג ו' זיו החדש. הפעם התעקשנו באמת לבחור שם, גם אם לא באווירה טובה. ואכן נבחר: "טוויסט בעלילה". שם שכמעט כולן לא אהבו, באווירה של צעקות וריבים שלא הצלחתי להגיע לכולם כדי אפילו לנסות לתת מענה. נעמי, ילדה שקטה, צדקנית ובעיני, גיבורה; רבה עם מאור, שכשהיא מרגישה לא שייכת היא חולת שליטה. מאור התאכזרה אליה ולא הצלחתי לפתור את הסיטואציה. דיברתי עם אמא של נעמי , היא כתבה לי שהיא חזרה מצוברחת ולא רוצה לבוא יותר. ישבתי על הקצה של המדרכה מחוץ למחנה בעיניים דומעות.

סוף כייפת גיבורים. מיקה סיפרה בטעות לצבי הפיצה שאני מתכנן להדריך אותן בשנה הבאה. אחרי שנה שהן קראו לי "בוגד" כי גם בשנה לפני זה, אמרתי להן שככה אני מתכנן, וזה לא קרה. נעמה ירדה במדרגות ורצה לחבק אותי. באותו רגע זה הרגיש כמו הרגע המאושר בחיי.

סוף ערב בוגרת נוסף שהעברנו. שוב עשינו הצגות, הפעם גם כתבנו שירים על שוקו, ואפילו הסלימה מלחמת פצפוצי שוקולד באולם. יצאתי מתוסכל ועצבני וחשבתי לעצמי מה אני עושה פה שבוע אחר שבוע ואיזה פער ענק יש בין זה לבין איך שהרגשתי בבוגרת שנה לפני.

יושב בספורטק ומסתכל על מעיין ונועה מול 12 חניכות, חודש אחרי שהחלטנו בכל זאת לעשות פעולה כשהגיעו רק שתיים. איריס, שהיו לי כמה שיחות טלפון איתה על כמה היא מבואסת שהחוג כל כך קטן, אך עדיין אירחה אותנו במשך חודש אחרי המלחמה להעביר פעולות אצלה בחצר, באה לאסוף את הילדים שלה, ואמרה לי בהתרגשות: "עומרר, כמה ילדיםםם".

אחרי יום פעילות קשה ומתיש, אחרי שיחה מייאשת ומתסכלת של שעה וחצי. תוך כדי ששאר הבוגרת בערב בוגרת באולם. גלוסקא, המד"צ שהכי האמנתי בו מאז אמצע שנה שעברה כשהם התחילו להדריך ג', שהרגשתי שנלחמתי עליו ואיתו תוך כדי מיליון אתגרים: בהדרכה, בצוות ואצלו; מספר לי ולאודרי שהוא החליט לפרוש, ושהוא לא שם את זה כשאלה.

לשמוע בקצה מסופי "רק במחנה אני יכולה להיות אני" ומבר "איזה כיף שאפשר לדבר פה על דברים כאלה, לא עם ההורים ולא עם חברים אפשר". לראות את קארמה מסיימת את השנה עם החוג שלה, את מתן מקריא מכתב תודה, ולדעת - כמה קשיים עברנו כדי להגיע לכאן. לעמוד באולם של זיו ולראות את כל קהילת המחנה, הורים וילדים, מוחאים כפיים לכל המדריכים. לקבל הודעה מחניכה בכיתה ד': "רואים שהכייפת היא לא בשביל כסף, אלא בשביל שנהיה מאושרים."

מסיימים את סמינר פתיחת שנה כשהמחנה עדיין מבולגן ורונן מנקה לבד. את ערב בוגרת חג"ת כשהבוגרת פשוט לא מקשיבה לרכזות שעומדות מולה. את היום ישב"צים בשיחה בסלון שמעבר לזה שאני מרגיש לא קשור ולא שייך לסיטואציה, פשוט לא נעים לי להיות בתוכה. את אור איתן בסבב "למה לא היה שווה להירשם" ואת הטיול הכנה ב"וואלה, מרגיש שבזבזתי למדצים שלי את הזמן". להשקיע ימים שלמים בעבודה על הכייפת ולראות 7 חברי בוגרת מגיעים לימי עבודה. להשקיע את הלב והנשמה במפעל הזה - בשביל המחנה והבוגרת ולקבל את "מלשן השנה" כתודה.

המחנה שבר לי את הלב כל כך הרבה פעמים. הוא גרם לי לכל כך הרבה דמעות. כל כך הרבה ייאוש. כל כך הרבה תסכול, ואבל ועצבים ועצבות ואכזבה. הוא גרם לי לפעמים להרגיש הכי לא אני, הכי לא בטוח, הכי חלש ולא מסוגל. אבל הסיבה שאני ממשיך שוב ושוב לבוא ולקחת על עצמי דברים ולשים את הלב שלי, זה כי הוא גם ממלא לי אותו בצורה שאני לא יכול לתאר. הוא גורם לי להרגיש כל כך שייך ומסופק ובעל ערך. להיות לפעמים כל כך מאושר שזה כואב. הוא הפך אותי מילד ביישן שלא יודע לעמוד על שלו, למי שאני היום. שיכול להגיד שהוא הקים מחנה וריכז קייטנה. ולא הייתי מחליף את זה בעד שום דבר.

כבר שנים שאני מנסה להבין עם עצמי - מה זה המחנה. מה המשמעות של המקום הזה. והיום אני חושב שאני יודע להגיד. המחנה הוא אכפתיות. הוא האומץ לשים את הלב על השולחן. האומץ שיהיה לי אכפת ממשהו באמת - מעבר לאגו. שאני אהיה מוכן להיות עצוב עד שבור לב - כי כל כך חשוב לי מחניכים שלי, מחברים שלי, מהמקום שלי פה, מהחג"ת, מהתפקיד שלי ומהבוגרת. והוא נמדד בכמה לאנשים אכפת ממנו. אנחנו לא כמו הצופים, לא משנה מה נעשה - אנחנו לא ניתן תפקידים "טובים" למי שאכפת לו, ונעניש כאלה שלא. אנחנו חייבים לפעול בדרישה אחד מהשניה - שיהיה לנו אכפת.

אם נתייחס לקירות ככלום, נכתוב עליהם מה שבא לנו, מתי שבא לנו, בצורה כמה מכוערת שבא לנו. הם ירגישו כמו זבל, כמו סתם. אם לא ננקה, ירגיש פה מגעיל. אם לא נבנה פעולות, הם ירגישו כמו סתם זמן. אבל אם נשקיע, אם נשים את הלב שלנו, אם נחשוב על מה הבוגרת יגיבו, על האם החניכים יהנו מזה, על איך זה ישפיע על המקום - אם יהיה לנו אכפת - אז המקום הזה ירגיש כמו שלכולנו יצא לחוות אותו. כמו קסם.

ואתם - אם תעזו לשים את הלב שלכם על השולחן - אתם תזכו להיות חשופים, אמיתיים, פגיעים - להרגיש חופשיים הכי בעולם. לגדול וללמוד ולהתפתח ולהיות אנשים טובים יותר וחזקים יותר. אז זה המסר שלי אליכם - זה לא עומד להיות קל, אבל כדאי לכם, ברמה משנת חיים וממכרת - שיהיה לכם אכפת.