אני מפחד להיפרד. יש כל כך הרבה להרגיש ולחוות באות ורגע. יש סוף כל כך ברור שמאיים למוטט את כל החיים שיצרת עם אותו מושא פרידה, לטייח אותך בזמן ולמסגר אותך רק למה שנדמה שהיית.
חייתי פה במחנה חיים שלמים, עם קשרים אינטימיים והפכפכים, כאלה שמסתרבלים תמידית בעצמם וחוזרים להיות קרובים ואוהבים באופן שקורה רק פה. זכיתי להרגיש דמות משמעותית בחייהם של אנשים שאני אוהב, אם זו חווית חונוכת ואם זו חווית חברות.
זכיתי לאהוב פה באופן הכי כנה, ערטילאי, וקיים שאפשר. ההרגשה שאם קיימת אהבה היא קיימת כאן לא עוזבת ועכשיו רק מתגברת.
אני מפחד להיפרד, לעזוב, ולחשרר את כל מה שאני אוהב ואני מפחד להיפרד ממה שלא הספקתי לאהוב.
יש כאן כל כך הרבה לאהוב.
אבל כשהמחשבות הממשיות על פרידה מתגבשות ואני לבסוף מכיר מאיפה אני נפרד, זה נהיה ברור שאף אחד לא מטויח, ממוסגר, או נשכח. כשרוקמים קשרים כאלה, במקום כזה, אתה מבטיח את מקומך כאן. ולא מתוך הצלחה או אישיות בולטת. אתה מושא לגעגוע ובלתי ניתן לשכחה מתוך היותך נאהב. ועכשיו כשאנחנו עוזבים, נאהבים ואוהבים, הקירות יהדהדו את כל הקולות המוכרים, את כל הבדיחות והשיחות והשירים והמורלים. הקירות יהדהדו אהבה שלא נגמרת כשכאן נגמר.
אני מאחל לבוגרת לזכור שעליכן האחריות לאהוב. הכל יבוא אז. המאמץ והקושי כמעט מאולחשים כשאוהבים. תנגנו ותשירו אהבה, תכתבו אהבה על הקירות, תעבירו אהבה בפעולות, תאהבו את המחנה ולא תאמינו כמה הוא יאהב אתכן בחזרה.
Comentarios