אני לא יכולה לתאר במילים את כמות האהבה שיש לי למקום הזה וכמה שאני אתגעגע אליו ואליכם, אז אני בכלל לא אנסה.
אני אתחיל בזה שאני כ"כ שמחה שעברתי בסוף כיתה ו' מהצופים למחנה, זה שינה אותי והפך אותי לבן אדם שאני היום.
ההרגשה שהמקום הזה יוצר אצל כ"כ הרבה אנשים ששונים אחד מהשני, הרגשה של בית, של חום ואהבה אין סופית, של מקום שבו נמצאים מלא אנשים עם דעות שונות ומגוונות ובכל זאת חיים ביחד כאילו לא רבו לפני שנייה על מי ינקה את הכלים בכיור, או האם שווה לנקות את הסלון שבמילא יתלכלך שוב עוד רגע.
אני שונאת פרידות, בעיקר ממקומות שכ״כ משמעותיים לי, ומאנשים שעברתי איתם ככ הרבה דברים. ״המחנה הוא הבית״ זה משפט שאומרים אותו פה ככ הרבה פעמים שהוא כבר הופך לקלישאה.
הבית הוא מקום בטוח שאני באה אליו כקשה לי וגם כשלא, כשיש עומס מטורף, זה המקום לנשום רגע ולהירגע, לדבר ולצחוק עם כולם כמו משפחה, לברוח רגע מהעולם המאתגר שנמצא בחוץ.
אבל לא תמיד קל וכיף בבית, יש ריבים, צריך לדאוג לו, לסדר לנקות אותו גם כשאין ממש כוח, ולפעמים כשאני מגיעה אליו כל מה שאני רק רוצה זה לשבת על הספה ולא לעשות כלום.
אבל זה גם המקום לעשות את המשימות שלי כמו שצריך, כי אם לא איפה אני עוד אשקיע ככ הרבה?
זה הקסם של המקום, גם אם קשה ולא טוב לפעמים, או נורא חם בחוץ, יש פה למי לפנות, יש אנשים שמקשיבים ואוהבים. זה מה שכולם אומרים אבל זה באמת נכון. המחנה ומה שקורה פה הוא קסום והוא לא קיים בשום מקום אחר.
אל תוותרו לעצמכם, או יותר נכון על עצמכם, ותבואו ותהיו חלק מאווירת הקסם.
וכשאני חושבת על בית, חלקים בלתי נפרדים ממנו הם המבנה עצמו, המשפחה, החניכים. אבל כמו כל דבר בעולם, גם מהבית הזה צריך להיפרד, ללכת ולבוא לבקר פעם ב בסופ״שים.
בהתחלה לא הצלחתי לכתוב את מה שאני רוצה לכתוב פה, חשבתי הרבה על מה לכתוב במכתב אבל ניסיתי ופשוט כתבתי מה שעלה לי לראש- על המשפט שחזרתי אליו מקודם, ״מחנה רעננה מרכז הוא הבית״. אי אפשר לשנות את זה. תמיד תהיה פינה חרוטה בלב שלי למקום הזה ולאנשים שנמצאים בו.
ההשבעה של שכבת ח גרמה לי לדמעות וחידדה לי כמה דברים. הבנתי שלא רק שגם אני נשבעתי, הבטחתי, נתתי את המילה שלי ונדרתי לעשות בשביל המחנה את כל מה שגם הם אמרו שיעשו אלא שבאמת עשיתי, מהמזלג הקטן ועד הספה הגדולה, וכשהבנתי את זה, הרגשתי כאילו את אותו רגע הוא אחד מהרגעים המספקים האלה של סגירת מעגל.
אז הגיע הזמן להיפרד, הרגע שהכי פחדתי ממנו והרגע שהכי הכי לא רציתי שיגיע הגיע, לעזוב את המקום שהיה שלי אחרי 6 שנים.
עכשיו הוא כבר לא המקום שלי, הוא שלכם. תשקיעו בו את הנשמה שלכם, תעריכו אותו ותנצלו כל דקה פה, כי אלו החוויות והזיכרונות הכי טובות שיש, תמשיכו ורק תגדילו את המחנה כמה שאפשר שכולם יראו איזה מחנה מיוחד ושאין עוד כמוהו.
כל מה שנשאר לי זה רק להתעדכן באינסטגרם, לדבר איתכם ולבוא לפעמים לבקר רק מנובמבר ולאחל לכם בהצלחה.
תהיו אתם, תביעו את דעתכם ותדעו לקבל דעות של אחרים, תעשו מלא כיף אבל גם תדעו להיות רציניים כשצריך,
תיקחו אחריות ותראו דוגמא אישית לשכבות שמתחתיכם.
אני באמת מודה על כל רגע שלי במחנה, תשמרו עליו טוב וחזק ומקווה שגם אתם כשתגיעו לרגע הזה כמוני תהיו גאים ומסופקים בדרך שעברתם.
אתם הזיכרון הטוב שלי במחנה ואני אתגעגע הכי בעולם.
Comments