טוב, אני רוצה להתחיל בציטוט של שיר של זמר שאני מאוד אוהב ומעריך שהרגיש לי שאני חייב להכניס: ״לא מאמין שזה נגמר, חשבתי שזה לא תמיד״ מאת בן זיני. סתם אני אנסה לא לחנוק, לפחות במכתב פרידה, אבל לא מבטיח כלום. אני מסכם פה 9 שנים וקצת, מהכייפת של ג' ועד סוף י"ב, כמו שאתם בטח מבינים רוב החיים שלי הייתי במחנה, ולא סתם לא עזבתי לרגע.
המחנה עבורי היה. וואי איזה מוזר זה להגיד היה. המקום שבו הפכתי להיות הארי שאני מכיר. הכרתי פה את החברים הכי טובים שלי, אנשים שאני מעריך ואוהב והאנשים שאני בטוח רוצה להמשיך איתם את החיים שלי. המקום הזה שנקרא רעננה מרכז הוא פשוט מטורף מבחינתי. מקום שבני נוער מתפעלים ברמה הכי גבוהה שיש. מעבירים לחניכים מכיתות ד-ט את הפעולות הכי כיפיות שיש לצד תוכן, חינוך ומלא פעילויות שיא.
אנחנו החזקנו מקום שבו קורה קסם. שבו כל ילד מוזמן להנות עם חברים, להכיר חברים חדשים ודמויות משמעותיות ופשוט להרגיש בבית, רק שאת המקום של המשפחה תופסים החניכים החברים והמדריכים. מאוד קשה לי לתפוס את זה שאנחנו עוזבים, שאני לא עומד יותר לבוא למחנה לשבת בספות וסתם לדבר עם חברים, להדריך בפעולות חניכים, לעבור פעולה עם החוג שלי או לעבור ערב בוגרת, לעזור למדצים שלי כי קורית איזה שהיא בעיה שוב בפעולה. המחשבה שאני לא יבוא ותוך כדאי שאני במחנה אזכר בפעולות ישנות אצחק על דברים שעשינו פה ופשוט אסתכל על התהליכים והחוויות שצברנו ועשינו במחנה.
לאחרונה שאני מגיע למחנה יש איזה שהיא הרגשה כזאת של "זהו, נגמר התהליך והחוויה שלי פה. נתתי את מה שהיה לי ואני צריך לעזוב. התקופה שלי פה הסתיימה.". אנשים שמבחוץ לא ניראה יכולים להבין את מה שקורה פה. לפעמים גם אנשים שבפנים לא מצליחים להבין אבל למזלי אני מאלה שהצליחו להבין ולחוות. לא סתם אני נוסע למחנה שעה וחצי או יותר בתחב"צ לפעולות כבר שנתיים וחצי ולא סתם כל כייפת היית קם בחמש חמש וחצי בבוקר בשביל להגיע בזמן ולא לאחר. כי פשוט נסחפתי לקסם שקורא פה לאנשים שמייצרים את המקום הזה ובאמת לא רציתי לפספס רגע. רציתי להמשיך ולעשות את מה שאני אוהב להעביר לחניכים חינוך כיף תהליכים וחוויות. ניסיתי להעביר להם את קצת מהחוויה שלי במחנה שגם הם יוכלו להבין את הקסם ולהיות חלק ממנו.
למי שלא הבין כל כך למה אני קורא "הקסם שקורה פה", אני מתכוון למה שאנחנו מייצרים במקום הזה. אם זה בחברויות שנרקמות, בחוויות, בדברים החדשים שאני לומד על עצמי, בשיחות העמוקות שיש לי עם החניכים, מדריכים או חברים. אנחנו הבוגרת הם אלה שמייצרים את הדבר הזה. בזכותכם אני רוצה ואוהב להגיע למקום הזה. בזכותכם אני נוסע כל כך הרבה בשביל להגיע לפה. אז לכל האנשים שבאים ואומרים לי "ארי איך את עושה את זה?", הנה התשובה. בזכותכם. בזכות מה שאנחנו והמקום הזה ייצר מייצר ויייצר. הנקודה שלי היא שאנחנו אחראיים על זה שהקסם הזה ימשך להתקיים. הוא ביידים שלנו ואנחנו מטפחים אותו, מחדשים אותו, שומרים עליו ומעבירים אותו הלאה כשאנחנו צריכים לעזוב. אני באמת רוצה להגיד תודה לכם, לאנשים המשמעותיים שיהיה לי בדרך. לחוג, לבוגרת, לחניכים למד"צים שלי ולמדריכים שהיו לי.
אני אומנם ממשיך לשנת שירות אבל כמובן שזה לא יהיה אותו הדבר. אין דבר שמשתווה למקום שנקרא רעננה מרכז.
ודברך אחרון שאני רוצה להגיד. לחוג שלי, החוג הכי מדהים שיכולתי לבקש. אנשים שאני כל כך אוהב והכי גאה בעולם להגיד שיש לי חברים כאלה. חברים שמוכנים ללכת לישון שעה מאוחר יותר בשביל להסיע אותי הביתה שהיה לי יותר נוח. שלא מוכנים לוותר שאפספס שום דבר איתם ויעשו כל דבר בשביל שאגיע למרות שאני גר רחוק. חברים ששם בשבילי בכל שעה לדבר לצחוק לפרוק ולפתור עניינים. פשוט החוג הכי טוב שיכולתי לבקש ותודה למחנה שנתן לי להכיר אותם ושהרבה בזכותו הפכנו לחוג שאנחנו. מילים אחרונות - הכי תודה בעולם על כל רגע איתכם אנשים. ויאללה עכשיו הקסם כבר לא בידיים שלי, תמשיכו לעשות אותו ולהיות אלופים בזה. אוהב, ארי.
Comments